צילום מאקרו

טכניקה וחשיפה בתאורה טבעית

צילום מאקרו דורש מיומנות טכנית גבוהה. האתגרים הטכניים הרבים בהגדלות גבוהות דורשים יצירתיות ויכולת לפתור בעיות בשטח, בלי להסתמך על המנגנונים האוטומטיים של המצלמה שברוב המקרים לא יצליחו להתמודד עם הנושא כמו צלם מיומן. חשוב להכיר את הטכניקה ברמה כזו שתאפשר לכם לשחק עם ההגדרות בשטח בצורה חופשיה ובביטחון מלא, תוך כדי הבנה מלאה של ההשפעה של כל הגדרה והגדרה. כמובן שמעבר לטכניקה נכונה, על מנת שהתמונה תצליח היא צריכה להכיל מרכיבים נוספים אותם פירטנו במאמר הראשון, אבל תמונה באיכות טכנית גרועה תהיה תמיד תמונה גרועה בלי קשר לנושא המצולם, ולכן עלינו ללמוד איך להמנע מתקלות טכניות ככל הניתן.

בעולם מושלם אנחנו כצלמי מאקרו נשאף תמיד לצלם על מהירות תריס כמה שיותר גבוהה, עם איזו כמה שיותר נמוך וצמצם כזה שיותיר לנו רקע חלק אבל ישיג לנו מספיק עומק שדה. במציאות כשאנחנו עובדים בתאורה טבעית אנחנו עושים את זה ב"שעות הקסם" שבהן השמש עדיין נמוכה, (קצת לפני שקיעה וקצת לאחר זריחה) מאחר והתאורה בשעות האלה יפה ורכה בהרבה מבתנאי שמש ישירה. לצערנו זה אומר שהאור בחוץ יחסית חלש. תוסיפו לכך את העובדה שככל שההגדלה של העדשה יותר גבוהה, ככה היא מכניסה פחות אור, ותקבלו מצב שבו אנחנו כמעט תמיד מוגבלים בכמות האור הזמין ונאלצים להתפשר. לרוב הפשרה תגיע על חשבון מהירות התריס. לכן, צלמי מאקרו בתאורה טבעית כמעט תמיד משתמשים בחצובה, על מנת שהם יוכלו לצלם בחשיפות ארוכות מהרגיל ושהפריים לא ימרח בגלל רעידות הידיים שלהם, הבאות לידי ביטוי בצורה הרבה יותר דרמטית בעדשת מאקרו. העובדה שמהירות התריס נמוכה מהרגיל מכריחה אותנו לא רק לייצב את המצלמה, אלא גם לוודא שהנושא המצולם יציב וסטטי. לא נצליח לצלם דבורה במעופה על מהירות תריס נמוכה כי היא זזה מהר מדי ונקבל Motion blur. לכן הזמן האידיאלי לצילום מאקרו בטכניקה הזו הוא בשעות הבוקר המוקדמות והקרות, סמוך לזריחה, כאשר רוב החרקים עדיין ישנים ולא זזים.

חשוב להבין שגם אם אין לנו אפשרות להזיז את מקור האור שלנו (שמש), יש לנו אפשרות לשנות את מיקומנו ביחס אליו. העמדה נכונה של הנושא המצולם ושל המצלמה ביחס לשמש יכולה להכריע את הכף בין תמונה מוצלחת ומוארת היטב לתמונה שבה הנושא מוסתר על ידי הצל של הצלם, או הופך לסילואט מאחר והשמש נמצאת מאחוריו. המצב האחרון נקרא Backlight (אור אחורי) ולפעמים אפילו נבחר בו בכוונה על מנת לייצר הילה מעניינת ודרמטית המקיפה את הנושא, או על מנת להדגיש חלקים בנושא שהם שקופים או שקופים למחצה (כנפיים למשל).

(דוגמאות שונות לשימוש בתאורת אור אחורי לטובתנו: ככל שמקור האור האחורי יותר נוכח בפריים, הנושא יהפוך ליותר כהה, לכן צילום כשהשמש נמצאת ממש ברקע (ימין) יניב לנו צללית שחורה. משמאל- מקור האור אחורי לא נכנס לפריים ולכן קיבלנו אפקט שמאיר רק את הקונטור של הנושא.)

צמצם:

אתחיל בפירוט על ערך הצמצם כי בעיניי הוא אחד הערכים שהכי קל לקבוע מראש. עם הזמן וההיכרות עם העדשה שלכם אתם תלמדו מהם הערכים האידאלים שלה. הצמצם משפיע לנו גם על כמות האור הנכנסת לחיישן, אבל גם על עומק השדה ועל מידת הטשטוש של הרקע (בוקה). לרוב נעדיף רקע מטושטש על פני רקע עמוס בפרטים ולכן בהקשר של הרקע נרצה לעבוד על צמצם כמה שיותר פתוח, ובכך גם להרוויח עוד אור, אולם הדבר בא על חשבון עומק השדה, ולכן צריך למצוא פשרה שבה גם נקבל עומק שדה מספק וגם נשאיר את הרקע נקי ונעים. אני מוצא לנכון לעבוד בטווחים של F7.1-F16 ברוב עדשות המאקרו הסטנדרטיות בהתאם לנושא המצולם, כאשר השאיפה היא לעבוד על צמצם פתוח ככל הניתן אבל אם הנושא שלנו עמוק ומאוד תלת מימדי נעדיף לסגור על מנת להרוויח את עומק השדה והפרטים הרלוונטיים בפוקוס. פרפרים למשל מתוקף היותם שטוחים מאוד, לא זקוקים לערך צמצם גבוה במיוחד על מנת לתפוס את כל גופם בפוקוס. (בהנחה שעובדים נכון ומקבילים את כנפיהם לחיישן המצלמה).

עוד שיקול בהקשר של סגירת צמצם הוא שבערכי צמצם גבוהים מאוד (צמצם סגור) תופעה בשם דיפרקציה מתחילה לקבל ביטוי, והדבר אומר שהחדות הכללית של התמונה יורדת כתוצאה משבירה בלתי נמנעת של אורכי הגל השונים באור שנכנס דרך העדשה. כך יוצא שסגרנו צמצם, הרווחנו עומק שדה גדול יותר אבל הורדנו את האיכות הכללית של התמונה ולכן עשינו יותר נזק מתועלת.

(צמצם F/8, הרקע חלק ורוב הנושא שלנו עדיין חד)

מהירות תריס:

מהירות התריס, או זמן החשיפה- קובעת כמה זמן חיישן המצלמה ישאר חשוף לאור ולמעשה ימשיך לצלם את אותו הפריים. היא משפיעה כמובן גם על כמות האור שתגיע באופן מצטבר לחיישן שלנו, וגם על התנועתיות/ הקפאה של הנושא בפריים. כפי שכבר כתבתי, תמיד נעדיף מהירות תריס כמה שיותר גבוהה וחשיפה כמה שיותר קצרה, גם אם אנחנו משתמשים בחצובה. הסיבה לכך היא שכל משב רוח או תנודה קלה שלנו עלולים למרוח ולו במעט את הנושא המצולם אם החשיפה ארוכה מספיק. על מנת להשאיר כמה שפחות זמן לתזוזה כזו או אחרת להתרחש, נעדיף לקצר את זמן החשיפה ככל הניתן, אבל עדיין להכניס מספיק אור. כמובן שבמצבים בהם יש לנו הרבה אור, לא תהיה לנו בעיה לעשות זאת, אבל במצבים בהם יש מעט אור לפעמים לא נצליח להעלות מהירות תריס בלי להגיע למצב שאנחנו חורגים מגבולות הISO והצמצם הרצויים. בכל מקרה, אני אישית ממליץ לא לרדת ממהירות 1/30, ולכוון אם אפשר, לעבודה באיזור של 1/80 1/100 ומעלה על מנת להבטיח הקפאה של האובייקט המצולם.

:ISO

ה ISO הוא בעיניי הנעלם הכי גמיש במשוואה שלנו. כשאנחנו שולטים בISO אנחנו למעשה שולטים ברגישות של חיישן המצלמה לאור שנכנס אליה, ומאפשרים הבהרה של התמונה כאשר חסר לנו אור. העלאה של הISO בצורה מוגזמת עלולה לגרום להופעת רעש צבעוני בתמונה, ולתחושת גרעון חולית. הרף שממנו התמונה נעשית גרעינית ברמה לא שמישה משתנה ממצלמה למצלמה בהתאם לביצועי החיישן שלה, ולכן אין אמת אחת בהקשר הזה וזה מאוד תלוי במגבלות של הציוד שאיתו אתם עובדים. הסיבה שאני מעדיף לקבוע קודם כל את הצמצם והתריס ורק אז את הISO היא שכל עוד המצב לא חמור מדי, ניתן לבצע הסרה וניקוי רעשים מהפריים בשלב עריכת התמונה, בעוד שאין שום דרך להציל תמונה שנמרחה בגלל חשיפה ארוכה מדי, או תמונה שבה עומק השדה קטן מדי ואין בו מספיק פרטים בפוקוס. לכן בהקשר הזה אעדיף שהiso שלי יספוג את המהלומה ולא שאר הפרמטרים. כמובן שהשאיפה הכללית היא להשאיר את הISO כמה שיותר נמוך, באם זה מתאפשר ולא בא על חשבון שאר הנתונים. ככל שהISO נמוך יותר כך התמונה נקייה יותר מרעשים ולמעשה איכותית יותר.
הטווחים המומלצים בהקשר של הגדרות הISO בעיניי הם 100-1000. מי שהמצלמה שלו מסוגלת לעמוד בדרישות יותר מחמירות, מוזמן לעבוד עם גבול עליון משלו.

פוקוס:

נושא הפוקוס ועומק השדה הוא נושא מורכב, אבל על מנת להגיע למצב שבו אנחנו משיגים את מירב הפרטים בפוקוס ולא פוגעים באיכות הרקע על ידי סגירה מוגזמת של הצמצם, ננסה לייצר הקבלה בין הנושא המצולם לחיישן המצלמה. הפוקוס עובד לפי מישור פוקלי, המקביל לחיישן. הדבר אומר שאם נכוון את הפוקוס על איבר מסויים בגוף החרק המצולם, כל שאר האיברים שנמצאים באותו מרחק מהמצלמה (כלומר על אותו מישור) יהיו גם הם בפוקוס. מעבר לשיטה הזו, כאשר אנחנו עובדים בתאורה טבעית ובחשיפות יחסית ארוכות, כדאי להעזר בטיימר המובנה של המצלמה או בשלט (כבל עם טריגר גם יעבוד) על מנת להמנע ככל הניתן מנגיעה במצלמה העלולה ליצור רעד ומריחה. אם נגדיר את המצלמה על מצב טיימר, נוכל ללחוץ בבטחה על הכפתור, ועד שהמצלמה תצלם היא כבר תתייצב על החצובה ותפסיק לרעוד. שווה לנסות להתרגל לעבודה עם פוקוס ידני לחלוטין בעדשה, מאחר ובעומקי שדה כה מזעריים הפוקוס האוטומטי נוטה לפספס, או שבין קליק לקליק הוא יתבלבל ויבחר נקודה אחרת.

כתב וצילם: ליאור קסטנברג